ביקורי הברון רוטשילד

אודות המושבה מזכרת בתיה

הברון אדמונד דה רוטשילד

בתיה - אימו של הברון

הברון בנימין אדמונד דה-רוטשילד, ליווה את המושבה "עקרון" מאז הרעיון להקמתה בעת הפגישה עם הרב מוהליבר. ביקוריו בארץ היו למאורע מרשים בחיי הישוב היהודי. בביקוריו אלה הוא נתגלה בכל גודל נדיבותו, ובעוצמת אהבתו לעמו, לארצו ולתורתו. במיוחד נתגלה כאיש רב פעלים ובעל אופקים רחבים ומעשיים למימוש חזון נביאי ישראל לישוב הארץ.

בשנת תרמ"ז (1887) הגיע הברון לראשונה לארץ וגם ביקר במושבה עקרון. בביקורו התרשם עמוקות מאורח חייהם הצנוע של מייסדי המושבה ומהיותם שומרי מצוות. לכן החליט לכבדם ולקרוא למושבה על שם אמו בתיה אשר נפטרה בר"ח אלול תרמ"ו. הביקור זכה לסיקור נרחב בעיתוני אותה תקופה:

"בט"ז באייר תרמ"ז בהיות הנדיב בראשון לציון, באו כל איכרי עקרון לראשון לציון רכובים על סוסים וקני רובה בידיהם להביאו עקרונה ויסע השר (את הגבירה הניח בראשון לציון) ואתו האדונים הירש ואסאווצקי ויבואו לעקרון…

בעקרון קיבלו את פניו בכבוד גדול ביקר וגדולה רבה מאוד. שערי תלפיות העמידו על הדרך במבוא הקולוניה, ויעטרום בענפי עבות ועלי דפנה ושושנים.
כל הקולוניסטים, איש לא נעדר, יצאו לקראתו וספרי תורה בזרועותם, לבושים בבגדי השרד אשר להם, הלא הם מכנסי בד לבנים ומעילי תכלת קצרים, וילדיהם נקיים ומרוחצים למשעי, ודגלים נוססים ועטרות פרחים בידיהם, עמדו בשתי שדרות מעברי הרחוב מזה ומזה. מי אשר לא ראה את המראה הזה לא ראה מראה גדול מימיו!
בבוא הנדיב אל שער התלפיות, ירד מעל המרכבה וישק לספר התורה ויסר אל בית התפילה. שם ברך הרב את האורח בברכת "מי שברך" ועשה אזכרה לנשמת אמו בתפילת "אל מלא רחמים" והנדיב אמר קדיש…

ויצא השר אל השדות וירא אותם מעוטפים בר ומראם יפה עד להלל וישמח, משם שב למושבה…

ויעל לבית 'האדמיניסטראציא' ויט אוזן לבקשת כל אחד מהאכרים אשר באו לפניו. אח"כ הלך לבקר את כל בתי המושב וישמח כי מצאם נקיים…

טרם עזב הבארון את המושבה עקרון בקשוהו האכרים כי תואל גם רעייתו לכבדם, ולבקר את המושבה, ואחרי ברכו את האכרים בשלום, וידבר אתם דברי אהבה, עזב הבארון את המושבה עקרון וישב לראשון לציון. ויספר הבארון לרעיתו הבארונעס את כל הכבוד אשר חלקו לו אכרי עקרון ואת העונג אשר שבע מהם, ממשטריהם ומחריצות ידיהם, ויגד לה כי יבקשו גם אותה כי תואל לפקדם – אחרי רגעים ספורים עזב הבארון שנית את ראשון לציון בלוית רעיתו הכבודה לעקרון…

ויבואו אל המושבה בלילה, שמה שבו וקבלו אותם הקולוניסטים בכבוד גדול ובחדוה רבה ויאירו  את הלילה באורים ובאבוקות…

ככל הכבוד אשר נחל שם השר נחלה גם הגבירה, ותשמח גם היא מאד בראותה ההבדל – בכל דבר – בין המושבה הזאת למושבה ראשון לציון, ותען ותאמר להשר: "אישי היקר, אלו ראויים לתמיכה, בם מצאתי שקותה נפשי! מי יתן וכל הנתמכים מאתו יהיו כמוהם!"

בעקבות התרשמותם החיובית מהמושבה החליט הברון להסב את שמה ל"מזכרת בתיה", על שם אמו בתיה. בכינוס כל תושבי המושבה נתן ביטוי לרגשי לבו כמתואר להלן:

"בהיות הנדיב השר הגדול בארון עדמונד דע ראטהשילד הי"ו ורעיתו הגבירה תי' בעקרון היא המושבה החוסה בצל חסדם, וישמח מאד עליה כי תשגשג כשושנה יפה, ועל אנשיה החרוצים בעבודתם, ועל כולם כי הנם יהודים אמתים שומרי הדת לכל דקדוקיה ענה ואמר לאנשי עקרון:
"בני חביבי, מתנה טובה הבאתי לראשון לציון אבל לא זכו בעיני, ואינם שווים לה. אמרתי לקרוא את המושבה ההיא בשם בתיה ע"ש נשמת אמי נ"ע אשר נפטרה בשנה זו, אך נחמתי, כי המושבה הזאת, אשר אשמת יושביה גדלה, איננה ראויה להקרא בשמה, ע"כ לכם אתננה, ומושבתכם לא עוד "עקרון" תקרא כי אם בשם "מזכרת בתיה" תקרא מעתה והלאה.

כל בני המושבה קראו: יחי הנדיב לעולם!" ואכן עד היום המושבה נקראת מזכרת בתיה.

מאז הביקור הראשון, ביקר הברון עוד ארבע פעמיים בארץ ישראל. בביקורו החמישי, בשנת תרפ"ה (1925) הגיע הברון כשהוא חולה תוך התעלמות מעצת רופאיו לנסיעתו. הוא ביקש לראות במו עיניו את התגשמות חזונו ולעמוד מקרוב על הקשיים והבעיות, שהוא יכול לעזור בפתרונן בשארית חייו.

בביקורו זה בארץ לא הגיע הברון אל המושבה מזכרת בתיה, ובכ"ו באייר תרפ"ה (20/5/1925) הגיעה רק רעייתו, הברונית עדה (אדלאידה) ופמלייתה, בשעות אחר הצהריים, למזכרת בתיה.

תושבי המושבה ערכו לאורחים סיור בשדות המושבה ותלמידי בית הספר קבלו את פניהם בסדר מופתי. לקראת סיום הביקור התכנסו תושבי המושבה ופמליית הברונית בבית הכנסת הישן, שבו נערכה תפילת "מי שברך" לברון ולמשפחתו. זקני המושבה נשאו דברי תודה לאורחת ואיחלו החלמה מהירה לברון.

בעקבות ביקור זה ניתנה תרומת הברון והברונית לבניית בית כנסת חדש במושבה היות ובית הכנסת הראשון היה צר מלהכיל את כל תושביה. (קיימת סברה שהתרומה לבניית בית כנסת חדש ניתנה היות ונתגלה סדק באחד מקירותיו של בית הכנסת הראשון).

באביב תרפ"ח (1929) נחנך בית הכנסת החדש הידוע כיום בשם "בית הכנסת הגדול" ברוב עם ומאז ועד היום הוא נישא במרכז המושבה ומשמש את תושביה.