המושבה עקרון

אודות המושבה מזכרת בתיה

כעשרה חודשים חלפו מאז עלו המייסדים לארץ ישראל, עד שנקנה עבורם מתושבי הכפר הערבי "עקיר" שטח של 2800 דונם אדמה כבדה המתאימה לגידול תבואה – "אדמה שאין טובה ממנה בכל הסביבה, לא הר אחד, לא גרגר חול אחד – כולה מישור פורה".

ביום ז' מרחשוון תרמ"ד (1.7.1883) החלו המייסדים בעיבוד הקרקע. בתחילה התגוררו בבתי הערבים בכפר הסמוך "עקיר", וקשרו עמם קשרי ידידות. על מנת שיתמזגו בנוף האנושי החדש הברון קנה להם עבאיות ומאז כונו "אחד עשר העבאיות". מספר שבועות לאחר מכן, בשבוע פרשת "וישב" תרמ"ד, התישבו באדמת מושבתם וקראו לה בשם "עקרון", בשל מיקומה הסמוך לכפר "עקיר". הם שיערו כי הכפר "עקיר", משמר את השם של העיר המקראית עקרון.

זמן קצר לאחר מכן החלו בחפירת באר המים הראשונה ובניית ארבעת מבני מגורים דו קומתיים המכונים "קזרמות" ('קסרקטיני' צבא ברוסית – בתי מגורים לחיילים), וכן החלו בבניית בית כנסת מפואר העומד בתווך בין מבני המגורים.

עם השלמת בניית ה"קרזמות", בשנים תרמ"ה (1885), תרמ"ו (1886) החלו בני משפחותיהם של המייסדים לעלות גלים גלים. יצויין כי בני המשפחה היו לא רק המשפחות הגרעיניות של אחד עשר המייסדים אלא גם המשפחות המורחבות (משפחות האחים ואהחיות של המייסדים וגם חלק מהורי המייסדים). בסך הכל עלו בתקופה זו כמאתיים חמישים נפש. בנוסף להם במהלך שנת תרמ"ו (1886) הצטרפו למתיישבים שבע משפחות נוספות. בשתי קומות ה"קזרמות" התגוררו משפחות המייסדים בתנאים צפופים ובשל הצפיפות הרבה נאלצו חלק מהמשפחות להתגורר באוהלים.

למרות התנאים הקשים, שרתה במושבה אוירת שמחה על איחוד המשפחות, העליה ארצה והקמת המושבה. הם עבדו את אדמתם בחדוה וגיל תוך הקפדה על המצות התלויות בארץ. עבודתם בשדה תוארה על ידי משה סמילנסקי: "מן היום הראשון לעלייתם על הקרקע הצטיינו העקרונים בסגולותיהם החקלאיות, בחיבת העבודה, בכשרון עבודה והסתפקות במועט. עבדו כולם – הגברים הנשים והטף".