העלייה לארץ ומקוה ישראל

אודות המושבה מזכרת בתיה

אחד עשר המייסדים יצאו מפבלובקה במוצאי שבת פרשת "ויצא", ולאחר דרך ארוכה, מלאת תלאות וייסורים ירדו לחופי ארץ הקודש בד' טבת תרמ"ג (14.12.1882). באותו יום עברו למקוה ישראל לתקופה של הכשרה ונסיון, כפי שנחתם בהסכם לפני היציאה.

על חוויות עשרת החודשים הראשונים ששהו במקווה ישראל כתב יחיאל ברי"ל בספרו "יסוד המעלה". וכך מתאר את היחס במחפיר לו זכו המייסדים בשבת הראשונה לשהותם בארץ :

"ביום השבת (ו' טבת) יצאתי למקוה ישראל לראות שלום האכרים, ומצאתים כלם יושבים צפופים בשני חדרים קטנים (ולא בחדר אשר הראני הדירקטור ביום שלשום), הקרקע אינה מרוצפת לא באבנים ולא בקרשים, ומעודו לא היה זה מקום דירה לבני אדם, כי אם מקום למעדרים ומחרשות של תלמידי מקוה ישראל. מיטות אין בחדרים האלה, כי אם שני ספסלים רחבים גבוהים מהקרקע כרבע אמה ועליהם אחד עשר שקים מלאים תבן, ועליהם ישכבו האכרים בלא כר מתחת לראשם, באין שמלה פרושה על השקים ובאין כסות לילה לכסות את בשרם מפני הקור השולט בלילה. את כל זה ראיתי והחרשתי.

שאלתי את האיכרים לשלומם, ויספרו לי כי ביום שלשום מדי צאתי ממקוה ישראל, בעודם עיפים מהדרך שולחו השדה לעבוד האדמה בין האילנות, ואתמול בערב שבת בשובם מבית המרחץ, מנוחה לא נתנה למו ושולחו לעבודתם. אך כל זאת לא עצבה רוחם כמו לחם משנה וכוס יין לקידוש אשר לא ניתן להם אמש!".

ה"ראדומים" (כך כינו אותם על שם עירו של הרב מוהליבר) עבדו במרץ ולא התלוננו על העבודה והתנאים הקשים. היה ברור לכולם שהם עובדי אדמה מנעוריהם, והם מקצועיים בעבודתם.

כל זמן שהייתם במקוה ישראל זכרו לשם מה הגיעו – למצוא קרקע ראויה להקמת המושבה החדשה בארץ ישראל.