שמיטת תרמ"ט במזכרת בתיה

מצות השמיטה הינה המצווה המרכזית מבין המצוות התלויות בארץ.
במשך אלפיים שנות גלות מצות השמיטה וכמעט שלא התעוררה הואיל ומעט היהודים שחיו בארץ לא עסקו בחקלאות.
עם חידוש היישוב היהודי בארץ עלתה שאלת השמיטה בכל תוקפה כשאלה מעשית ערב שמיטת תרמ"ט (1889).
היו רבנים בחו"ל מגדולי הדור אשר מתוך חשש לחורבן המושבות אם תשמר השמיטה התירו למכור את הקרקע לנוכרים בתנאים ובסייגים מסוימים וכפועל יוצא מכך לאפשר עשיית חלק מעבודות החקלאות. גם חכמי העדה הספרדית בירושלים תמכו בהיתר מכירה זה.
לעומתם רבני ירושלים התנגדו בכל תוקף למתן ההיתר. הם ראו בו פגיעה קשה בקדושת הארץ ויצאו בקריאה קודש לבני המושבות לקיים את מצוות השמיטה כהלכתה.
בפולמוס שמיטה זה המושבה מזכרת בתיה הידועה בשמה הקודם "עקרון" עמדה במוקד ההתעניינות הציבורית שכן להבדיל מיתר המושבות הראשונות היא הייתה המושבה היחידה בארץ שכל מייסדיה, ללא יוצא מן הכלל, החליטו לנהוג כפסק רבני ירושלים ולא לסמוך על היתר המכירה.
ההחלטה הנ"ל של מייסדי המושבה גרמה להידרדרות במערכת היחסים עם פקידי הברון ולהטלת סנקציות על המושבה.
למרות לחץ פקידי הברון לא נכנעו מייסדי המושבה והתמידו בשמירת השמיטה עד לתום שנת תרמ"ט.